פינת המאמן
בזמן האחרון אני נתקל כל כך הרבה פעמים בילדים ונוער שהסביבה מעצבת אותם…ות'אמת לפעמים זה עצוב! כשאני רואה את השינויים האלה, את ההשפעה העצומה שיש לסביבה על הילדים שלנו, הלב שלי נצבט.
לרוב זה קורה בשקט. בלי שנשים לב. כמו טיפות גשם שנופלות על סלע – כל טיפה לבד נראית חסרת משמעות, אבל עם הזמן הן חורצות בו צורה חדשה.
הילד שלנו מתחיל להתנהג קצת אחרת… מדבר קצת אחרת… חושב קצת אחרת…
ואנחנו? ממשיכים בשגרה. כי החיים רצים, כי אין זמן, כי יש עוד אלף דברים לעשות. אנחנו שקועים בלהספיק – להספיק לעבודה, להספיק לסידורים, להספיק את החיים. ובין כל ה"להספיק" הזה, לפעמים אנחנו שוכחים להסתכל, באמת להסתכל.
אין לי מספיק מילים לכתוב על המשמעות של הסביבה שאנחנו כהורים מעניקים לילדים שלנו. זו לא רק השאלה של איפה הם נמצאים פיזית, אלא מה הם סופגים, מה הם לומדים, איך הם מתעצבים.
וחלון ההזדמנויות שלנו? הוא קטן כל כך… כל יום שחולף הוא יום שלא יחזור. כל רגע הוא הזדמנות שחומקת בין האצבעות.
השנים עוברות מהר. הילדים גדלים. ופתאום הם כבר לא ברשותנו. זה קורה כל כך מהר, שלפעמים אנחנו מתעוררים יום אחד ומגלים שהילד הקטן שלנו כבר לא כל כך קטן, ושהדרך חזרה ארוכה הרבה יותר מהדרך שהובילה אותנו לכאן.
אתמול הם היו תינוקות בזרועותינו… היום הם כבר בוחרים את הסביבה שלהם בעצמם.
כל יום שעובר הוא עוד יום שבו הסביבה משפיעה עליהם. היא מעצבת אותם בדרכים שלפעמים אנחנו לא מבינים, לא רואים, לא קולטים. היא מלמדת אותם שיעורים שלפעמים אנחנו לא מתכוונים שילמדו.
עוד יום שבו הם סופגים ערכים… התנהגויות… דרכי חשיבה…
ומה שהם סופגים היום, יעצב את מי שהם יהיו מחר. זו לא סתם אמירה – זו המציאות שאני רואה כל יום בעבודה שלי עם ילדים ונוער.
הורים רבים נזכרים מאוחר מידי. כשהשינויים כבר עמוקים מדי, כשהדפוסים כבר מושרשים, כשהדרך חזרה נראית כמעט בלתי אפשרית.
ואז מתחילים הויכוחים… מאבקי הכוח… הניסיונות לשנות משהו שכבר השתרש עמוק.
ולפעמים, כשאנחנו מבינים מה קרה, הקרב כבר הוכרע. הילד שהיה כבר עיצב את עצמו מחדש, והדרך חזרה נראית רחוקה מתמיד.
זה מתחיל בדברים הקטנים… בחברים שהם בוחרים… במילים שהם משתמשים בהן… בערכים שהם מאמצים לעצמם…
ולאט לאט, יום אחרי יום, זה הופך להיות חלק מהם. כמו שכבות של צבע שנצבעות זו על גבי זו, עד שכבר קשה להבחין מה היה הצבע המקורי.
אבל יש לנו בחירה. תמיד יש לנו בחירה. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר שאני רוצה להדגיש היום.
כן, ממש עכשיו. לא מחר, לא בשבוע הבא, לא כשיהיה לנו יותר זמן או יותר כוח או יותר משאבים.
אנחנו יכולים לבחור איזו סביבה ליצור עבור הילדים שלנו. אנחנו יכולים לבחור להיות מעורבים, להיות ערניים, להיות נוכחים. לא רק פיזית, אלא רגשית ומנטלית.
סביבה שמחזקת… שנותנת להם את הביטחון לדעת שהם יכולים. שמעצימה… שמלמדת אותם להאמין בעצמם גם כשקשה. שנותנת להם את הכלים להצליח בחיים. לא רק בלימודים, אלא בכל תחום.
סביבה שמלמדת אותם להיות חזקים. לא רק פיזית, אלא בעיקר מנטלית ורגשית. להאמין בעצמם. גם כשכולם סביבם מפקפקים. לדעת מה נכון ומה לא. להבין שיש דברים שהם חשובים יותר מלהיות "מקובל".
כי בסוף, הכל מתחיל ונגמר בסביבה. זו לא סיסמה – זו אמת שאני רואה מתגשמת יום אחרי יום.
והסביבה? היא הבחירה שלנו. היא האחריות שלנו. היא המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו.
עכשיו. לא מחר. לפני שחלון ההזדמנויות נסגר… לפני שהם מפסיקים להקשיב… לפני שמישהו אחר מחליט בשבילנו איך יראו החיים שלהם.
זה הזמן שלנו לפעול. זה הזמן שלנו להיות נוכחים, להיות מעורבים, להיות ההורים שהילדים שלנו צריכים. זה הזמן שלנו להיות ההורים שהם צריכים. לא מושלמים, אבל נוכחים. לא חסרי טעויות, אבל מחויבים.
כי מחר? מחר כבר עלול להיות מאוחר מדי…
זכרו – הסביבה שאנחנו יוצרים היום היא המציאות שהילדים שלנו יחיו בה מחר. בואו נעשה אותה הכי טובה שאפשר.
בהצלחה.
